אלי ראובן, בניה והשקעות בע"מ - בפירוק נ' אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, פקיד שומה ירושלים 3 ואח'

הנושאים בערעור

1.         למערערת הוצא צו פירוק ומונה לה מפרק.

בהליך שלפניי (שנשא אופי כפול, ערעור והמרצת פתיחה), העלו המערערים שלוש בקשות. האחת, בקשה להורות על ביטול הסכם מס (להלן: "ההסכם") שנחתם בין המערערת 1 (להלן: המערערת) לבין המשיב ביום 2.11.04 ביחס לשנת המס 2003. עניינו של הסכם זה, הוא תיאום הוצאות משפטיות והוצאות מימון של המערערת בסך כולל של 500,000 ש"ח. בגדר בקשה זו מבוקשת פתיחת השומה לשנת 2003. השנייה, לקלוט נתוני טפסי האישורים לפי סעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשכ"ג-1963 (להלן: - חוק מיסוי מקרקעין), שהוגשו למשיב על ידי המערערת. השלישית, להורות על קליטת דו"ח הכנסות המערערת שהוגש כדו"ח שלה לשנת המס 2004, כפי שקלט את הדו"חות לשנים 2005 ו-2006. 

בנוסף התבקש בית המשפט להורות על ביטול קנסות שהוטלו על המערערת בגין ליקויים ו/או איחור בהגשת דו"חות.

א.  ביטול ההסכם לשנת 2003 ופתיחת השומה

1.  הבקשה וטעמיה

2.         הבקשה לפתיחת השומה נומקה בטענה, כי ההסכם נכפה על המערערת מאחר שהחתימה עליו הועמדה כתנאי לאישור בקשה שהוגשה על ידה בהתאם לסעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן גם: " טופס 50"). האישור האמור נדרש למערערת כדי שמכירת קרקע במודיעין תחשב כמכירת מלאי עסקי ולא כמכירת נכס מקרקעין, ובהתאם המס ישולם לאור הרווח לפי פקודת מס הכנסה ולא על פי חוק מיסוי מקרקעין. ע"פ הנטען, בעוד שעם הגשת הבקשה כתב הגובה הראשי מאיר כהן על גבי טופס 50 " אין התנגדות", הודיע רונן לוי, מפקח בחוליית החברות בה התנהל תיק החברה, כי החברה תקבל את אישור טופס 50 רק אם תחתום על הסכם שומה. על פי הנטען, בהעמידו התניה זו, בשעה שהמערערת התמודדה עם בעיית תזרים מזומנים, כפה המשיב עליה את ההסכם. טענה זו נתמכה ע"י תצהיר רו"ח של החברה, עו"ד אברמזון יורם. בעדותו אמר רואה החשבון - " פגש אותי אורן לווין (צ"ל: רונן לוי) הרכז ואמר לי האם אני רוצה טופס 50 והוא רוצה מס, ושאתן לו מס ואעשה שיפטינג, אחרת לא הייתי מקבל טופס 50" (עמ' 11 לפר'). לדברי ב"כ המערערת יש לראות במצב שנוצר לנוכח דרישה זו, כפייה כלכלית בהתחשב בכך שבאותה תקופה עמדה המערערת בלחצי האינתיפאדה וכדי להקל על תזרים המזומנים, ונאלצה למכור קרקעות שייעודם היה לבניה.

עוד נטען, כי משהודיעה המערערת שדיווחיה המקוריים בשנה זו היו שגויים, מן הראוי היה לקבל את תיקונם ולפתוח את השומה.

3.         המערערת הפנתה למשיב בקשה בעניין פתיחת ההסכם לראשונה ביום 21.5.08 (נספח 5 להמרצת הפתיחה). בבקשה זו נכתב ע"י רואה החשבון של המערערת, כי תיאום ההוצאות המשפטיות והוצאות המימון בסך של 500,000 ש"ח נעשה " בהנחה שהחברה בשנים הבאות תהיה חברה מרוויחה, ועל כן מדובר בשיפטינג בלבד, הנחה שנתבררה כשגויה". עוד נאמר בבקשה, כי " בדו"חות הכספיים לשנת המס 2003 דיווחנו על גמר פרויקט הר חומה ורשמנו בדו"ח רווח והפסד את ההכנסות מהר חומה שבפועל לא הגיעו לחברה, והפרשות לגמר נמוכות מהפרשות שהיו בפועל. במידה והייתה לנו ידיעה מה יקרה עם החברה הדו"חות של שנת 2003 היו מראים על הפסד גדול כפי שקרה בפועל". כחודשיים לאחר-מכן, ביום 15.7.08, פנתה המערערת בבקשה לפתיחת הסכם לפי סעיף 147 לפקודה.

בדיון ברשות המסים שהתקיים בעקבות הבקשה מיום 15.7.08, הסביר רואה החשבון של המערערת את המניעים שהביאו אותה לחתום על ההסכם (עפ"י התרשומת מש/3 שצורפה לתצהיר צור גינת מפקח ארצי אצל המשיב, עמ' 3), " החברה הייתה מודעת שמדובר... בתשלום שחייבים לשלמו ולא מבחינה מקצועית, אלא כלכלית כי אחרת לא נקבל ט.50 ולכן כלכלית עדיף היה לשלם 200 אלף ע"ח מס עתידי של השנים הבאות וההפסד הכלכלי הינו ריבית ולהציל את החברה מקריסה... נכון אני לא שלם עם הסכמים כאלה אבל בין עמי אני חי ולא במגדל השן ועל כן אני מודע שלפעמים משלמים מס 'שקרי' ולהמשיך קדימה מאשר לדון ולדון בהליכים...".

יצוין, כי בגדר הבקשה האמורה הוגשו דו"חות מתוקנים לשנת 2003 בהם בוצעו שינויים והתאמות ביחס לדוחו"ת המקוריים. על-פי  הנוסח המתוקן הוכנסו שינויים כדלקמן: הרווח בדו"חות הכספים קטן בסך 1,023,807 ש"ח; סעיף לקוחות קטן בסך של 623,807 ש"ח; סעיף זכאים ויתרות זכות גדל בסך של 400,000 ש"ח; סעיף יתרת רווח קטן בסך של 1,023,807 ש"ח; המחזור המוצהר קטן בסך של 623,807 ש"ח, וכן הוסף סעיף הוצאות אחרות לדו"ח רווח והפסד בסך של 400,000 ש"ח.

ואולם, הבקשה לפתיחת השומה נדחתה ע"י המשיב בנימוק, ש" לא נמצא כל פגם מנהלי או מהותי בהסכם השומה", וכן " ההתנהלות בטיפול בתיק נמצאה תקינה" והובהר ע"י המשיב, כי אין בנימוקים שהוצגו בבקשה לפתיחת השומה כדי להצדיק את הפתיחה.

4.         טענתה העיקרית של המערערת לפניי - המבוססת על דברי רואה החשבון אברמזון שהובאו לעיל - היא כי ההסכם נחתם על ידה בשל "כפייה". לתמיכה בטענת הכפייה, מההיבט המשפטי הפנה ב"כ המערערת לספרה של ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה), המלמד כי כפייה על פי סעיף 17 לחוק החוזים היא גם כפייה כלכלית -

"כאשר אל הכוחות הרגילים הפועלים בשוק מצטרפים לחצים בלתי לגיטימיים שמפעיל צד אחד כלפי משנהו העסקה חשודה... כך למשל כאשר ספק חומר גלם מעכב את אספקת החומרים לבית החרושת ביודעו כי אין חומרים דומים בשוק ובהגיע מועד האספקה דורש תשלום נוסף, תוך ידיעה כי בעל בית החרושת יאלץ להיכנע לדרישתו כדי שלא לפגוע בתהליך היצור התקין - בפנינו כפייה כלכלית". (עמ' 234).

עוד הפנה ב"כ המערערת בהקשר זה לע"א 8/88 רחמים נ' אקספומדיה, פ"ד מג(4) 99.

במישור העובדתי הדגיש ב"כ המערערת לעניין זה את מצבה המיוחד של המערערת אותה עת, שנאלצה בעיצומה של האינתיפאדה למכור קרקע שהייתה מיועדת לבנייה כדי להקל על תזרים המזומנים שלה ונזקקה לטופס 50 להשלמת אקט המכירה.

5.         עוד הדגיש ב"כ המערערת כי מאחר שההסכם נחתם על סמך דו"חות כספיים מוטעים לשנת 2003 מאפשרת הטעות לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את ההסכם על יסוד סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

2.  הכרעה לעניין ביטול ההסכם ופתיחת השומה

6.         ב"כ המשיב, העלה שורת נימוקים לתמיכת דחיית הבקשה לביטול ההסכם והסירוב לפתיחת השומה. טענות ב"כ המשיב מקובלות עלי, והן ישולבו בנימוקי הכרעתי כאן.